זכורני אמר שמואל  "...אלפי צלבים מלאו את הדרכים בהם עברנו במלחמה ההיא, מלחמת העולם הראשונה." שמואל מופרד מאביו, האב נלקח לצבא האוסטרי, והילד בן ה-13 הוכנס לבית היתומים של הקהילה היהודית בווינה, אוסטריה. עם תום המלחמה, חזר אביו הביתה ונישא שנית לאישה עם ילד. חייו של שמואל לא היו קלים. 

באירופה, בעת ההיא, החלו נושבות רוחות חדשות, והנער, כרבים אחרים, נחשף אליהן. גם הוא שומע את הקולות הקוראים ליהודים לעלות לארץ ישראל. שמואל נושא את רגליו ללכת לארץ ישראל, ללא מצפן, ללא מפה, ללא כסף, העיקר ללכת. הוא מצרף אליו חבר ילדות , ושניהם הולכים להם בהרים כשפניהם פונות מזרחה - אלא שהמסע לא צלח בידם. המעט שהיה אזל, הגעגועים והחששות הציפו אותם, הדרכים היו חסומות על ידי אלפי אנשים שנעקרו מבתיהם ונדדו ממקום למקום. בכל שרר תוהו ובוהו של אחרי מלחמה, והנערים חזרו לבתיהם כלעומת שיצאו.
בביתו בקלוש שהה זמן מה, ובינתיים עזר לאביו כמורה ב"חיידר". הפעם הכין עצמו למשימה הבאה היטב, והוא יוצא להכשרה של ה"חלוץ" (1921) בקולומיה שבתמיכת איק"א, בסלובצקה. בהכשרה הוא לומד את מלאכת הנפחות והחקלאות, ובתום השנה הוא מקבל דיפלומה של נפח. הייתה זו תעודה יקרת-ערך, "תעודת איכר". עם התעודה נפתחה בפניו האפשרות לעלות  ארצה. וכך, עם מקצוע נדרש, עם "האוצר" בידיו הוא שוב חוצה את הרי הקרפטים הגבוהים, הולך בלילות ונח בימים, מבריח את הגבול לרומניה, ומגיע לצ'רנוביץ שבבוקובינה (עד 1919 נשלטה בידי אוסטרו-הונגריה והייתה לבירת בוקובינה. ב-1918, נשלטו העיר וסביבתה בידי ממלכת רומניה, ששלטה בצ'רנוביץ עד 1940), ושמשה כמרכז לעליה חלוצית לארץ ישראל. שם הוא פוגש חלוצים רבים כמותו, צעירים שמגיעים מרוסיה ופולין, וממתינים לעליה ארצה. "...הייתה זו אונית סוחר - האוכל היה מועט, התרשמתי במיוחד מהחלוצים - כולם צעירים מרוסיה ופולין לובשי רובשקות, חבר'ה בריאים אחד אחד."
המסע בים עובר דרך יוון,  בנמל של פיראוס הוא עובד בסוורות על מנת לממן את המשך ההפלגה לארץ המובטחת.
בשלהי חורף של שנת 1923, הוא מגיע לחיפה ומתחיל את חייו כחלוץ בארץ ישראל. 
בארץ ישראל

עם עלייתו ארצה נשלח שמואל לירושלים, עבודה רבה לא הייתה. מדבריו:
"...כל בוקר הלכתי להסתדרות לשאול על עבודה, אבל עבודה קבועה לא הייתה. מדי פעם הייתה עבודה בסלילת כבישים וכשזו נגמרה עבדתי בשמירה בישוב "מוצא", שישב על הדרך לירושלים וסבל לא פעם מהתנכלויות של שכנים ערביים. מירושלים, עברנו לעבוד בראשון לציון בשדות הטבק אצל האיכרים. מכת הארבה וחוקי הטבק החדשים צמצמו מאוד את העבודה. כך, משדות הטבק עברנו לעבוד בכרמים ובפרדסי האיכרים. במושבה התרכזו אז כ-250 חלוצים כמוני, ולמרות הקשיים הרבים, העבודה הקשה והרעב, רוחנו הייתה מרוממת, ובערבים היינו רוקדים עד אור הבוקר."

"מראשון לציון עברתי לעבודה בבנין בתל-אביב, שם למדתי את מקצעות הבנייה - מקצוע שעסקתי בו כ-20 שנה, החל מסחיבת לבנים על הגב ועד עבודות הטייח. עבודת הטייח הנה הקשה מכל עבודת הבניה, והייתה התמחותי. עבדנו אז מזריחת החמה עד השקיעה - אני זוכר שבערבים הלכנו  לאולם "אוהל שם" לשמוע הרצאות. "חשובי הישוב" היו שם; בוגרשוב, אז"ר, טשרנחובסקי ואחרים. בחודש אפריל, פגשתי לראשונה את ישראל גלילי, בחור צעיר איש הנוער העובד. ממנו שמעתי על מהות חג הפועלים, ואיתו לראשונה צעדתי בתהלוכת ה-1 במאי." מאותו האחד במאי, 1925, שמואל לא פסח על חג זה אף פעם.
 "מהעבודה בתל-אביב עברנו קבוצת החלוצים לעמק יזרעאל – ל"עיבוי"  תל עדשים, שמאז הפילוג עם אנשי שוחט וגלעדי (אנשי "השומר" המיתולוגיים), הישוב הקטן שווע לחלוצים נוספים. ברכבת העמק הגענו לעפולה ומשם ל"רוב-אל-נסרה" (קיבוץ בית זרע היום). עם זוג פרידות, ייצאנו עם שחר לעבודה בסלילת כבישים ובנאות בעפולה. הימים חלפו, וכשנשלמו ההכנות למעבר ל"קבוצת ברנר" יצאנו בשיירה כ-20 חלוצים לקיבוץ ה"גליצאי" שישב אז בתל עדשים, לגדוד העבודה המפואר קבוצת ברנר."
"...לאחר שהתגבשה הקבוצה, ולאחר וויכוחים, נפלה ההכרעה - לעבור לכרכור . המקום ההוא שיהיה עין שמר, נקרא אז "קבוצת כרכור", בניגוד ל"מושבת כרכור" הסמוכה. השנה הייתה 1926, ומה שיהיה לימים עין שמר לא היה למעט בית אבן עם גג רעפים אדום שעומד על תילו גם היום, ומוקף חומת אבן ושער בכניסה ולצידו שני דקלים". שער הכניסה והדקלים שגדלו מאז יהפכו ברבות הימים לסמלו של הקיבוץ עין שמר היום.
מיקומו בעיני "השומר" היה חשוב תקופה ההיא משום היותו שער הכניסה למעבר וואדי ערה (דרך המלך העתיקה צפונה). עגלות הסוסים שעברו מערי החוף במזרח  ואלה מהצפון, מטבריה וממטולה ואף מדמשק , מצאו מנוחה, מעט אוכל והגנה במקום. בעת ההיא המעבר בוואדי ערה היה מסוכן.
"מביצות המים במזרח (מ"המעיינות" - שהם תחילתו של נחל חדרה), היו עולים עם ערב יתושי האנופלס, שהפילו חללים במלריה וקדחת שחור השתן. קבוצת "השומר" המדולדלת שהחזיקה במקום, מסרה אותו בשמחה ל"חלוצים החדשים" מקבוצת ברנר הנ"ל. הסביבה שרצה אז רועים ערבים, לא היה ישוב עברי אחד - מגן שמואל "הוותיק" במערב,  ועד למושבה כרכור בצפון. למעט אוהלים שחורים של בדואיים רועי צאן , ג'מוסים וכלבים משוטטים, לא היה חשמל, לא היה מים והאוכל היה מועט. התקציב מהסוכנות היה אפסי, עבדנו בשדות וניסינו חקלאות פרימיטיבית. את הלחם אפינו בטבון שבחצר, ומהערבים למדנו לאכול ריג'לה וחובזות. מים הבאנו מכרכור הסמוכה בעגלות. כאלה היו  הימים הראשונים." 
"...האגדה מספרת שלאחר העבודה המפרכת בשדות, שמואל ניסה למצוא מים. שלוש עשרה בארות הוא חפר בניסיון למצוא מים עליונים - אך לא נמצא דבר.  מבאר זו שליד שער הקיבוץ נשאר היום רק הבסיס למנוע, זו הייתה הבאר הראשונה. הימים היו קשים מנשוא וקבוצת ברנר הקטנה התדלדלה, רק מעטים נשארו. כתבתי מכתב למאיר יערי, מנהיג השומר הצעיר, ומאיר הגיע עם עגלה ישירות מ"קיבוצו הטרי, מרחביה". לאחר ששמע על קשיינו, הייתה בפיו הצעה - נצרף לקבוצת כרכור המדולדלת את קבוצת עין-גנים מפתח תקווה, שהייתה קבוצה מאנשי השומר הצעיר בפולניה. היא הייתה קבוצה מלוכדת, שאחדים מחבריה היו כבר וותיקים ("וותיקים" - רק שנה בארץ היו!) עם ניסיון מה בחקלאות ובמקצועות הבניין. וכך הצטרפנו לקיבוצי השומר הצעיר. צירופה של קבוצת עין גנים הצריך שינוי שם המקום, מ"קבוצת כרכור" המצומקת נהיינו לקבוצה גדולה ונזקקנו לשם חדש על מנת לייצוגנו במוסדות. שם הקיבוץ החדש נלקח מהעין-גנים  ומהשומר (שהזכיר גם את שומרון התנ"כית וגם את השומר הצעיר) נשאר שמר –  עין-שמר של היום." 

שמואל הינו היחיד שנשאר מהקבוצה המקורית "קבוצת כרכור" , האחרים עזבו במרוצת השנים איש איש וסיבותיו עמו. ולכן ומשום כך קראו לו "שמוליק הראשון",או פשוט "הראשון" או "הוותיק".
 על מנת להפוך את החקלאות הפרימיטיבית שהסתמכה על גדולי בעל  ומרעה טבעי הייתה נחוצה פריצת דרך לחקלאות מודרנית המבוססת על מים.
פריצת הדרך הגדולה הייתה בעזרתו של איש יקר אברהם לובזובסקי מחדרה, שמצא מים בשפע ממזרח לקיבוץ וכן ובסביבת כרכור ונרבתה (קיבוץ מענית לימים) ובכך ניתן היה לעבור לחקלאות מודרנית.
 לימים בקיץ 1933 שמואל חוזר לפולניה, אביו ליפא לייזר פוקסגלב מקאלוש דוחק בו לבוא ולהיפרד ממנו. גם מחלת המלריה שממנה סבל הצריכה "התרחקות" מהסביבה הנגועה הזו. בקשתו לקבלת כסף מהקיבוץ לנסיעה לאביו נדחית, ושמואל מחליט לקחת חופשה מהקיבוץ ולעבוד "בחוץ"  על מנת לממן את נסיעתו. לאחר מספר חודשים בעבודה בטייחות בנתניה שמואל הרוויח מספיק כסף לנסיעה ואף יותר מכך.
הקבלן מנתניה מבקש משמואל הלוואה קטנה, ושמואל, כדרכו, כמובן נותן. הקבלן שאצלו עבד התקשה בהחזרת ההלוואה, ובמקום זאת הוא מציע לו "איזה דונם או שנים" בחולות נתניה! שמואל, כסוציאליסט נאמן משיב לו, "סוציאליסט לא צריך נכסים." אגב,הכסף לא הוחזר עד היום. 100 לירות היה הסכום ש"הרוויח" שמואל בעבודתו כטייח בנתניה, וכהשוואה - קבוצת ברנר קבלה בעת ההיא מהסוכנות היהודית  300 לירות לכל השנה. במעט מהכסף שמואל קונה "מתנה" לקיבוץ, גרמופון, ועם שאר הכסף הוא יוצא לדרך.
בהיותו בפולניה, הכיר את אשתו לעתיד, מינה לבית שפייר (Spaier) מסקולה (אז פולין - Skola - Galicia Ukraine). היא נולדה 18 במרץ 1911.

מינה באה מבית דתי חסידי , שבע אחיות הן היו, ארבע עלו ארצה ושלוש מתו בגולה, מהן שתים בשואה. היינדה הבכורה נישאה לאלכסנדר פרל ונשארה בירושלים, אחותה שרה נישאה לבנימין פייבוש והתגוררה ברחובות, ואחותה הצעירה רחל נישאה למשה ברמן ומתגוררת בקיבוץ גת.  להוריהם הייתה חנות לקמעונות גרעינים בסקולה. ועיקר פרנסתם הייתה ממכירת גרעינים לגווים. בת 17, מינה עזבה את ביתה ומשפחתה ועברה לעבוד בלבוב בהנהלת חשבונות בחברת אספקה חקלאית גדולה עם ענפים באירופה כולה.

במחצית דצמבר 1934, הזוג הצעיר שמואל ומינה נישאו בעיר Lvov , לבוב שבגליציה- פולניה, ושבועות אחדים לאחר מכן הם עלו ארצה באוניה מקונסטנצה שברומניה לחיפה. ב-17  לפברואר 1935 הם מגיעים ארצה ישירות לקיבוץ.

המעבר מחיי העיר לחיי שיתוף קיבוציים הייתה טראומתית עבור מינה. גם היום, אחרי כל כך הרבה שנים, היא מרבה לדבר על כך. בתחילה היא עובדת כמטפלת ילדים, ולאחר מכן  בצוות עובדי הצאן.  כ-4 שנים עבדה בחליבה ועשיית גבינה (גבינת הברינזה הביתית נחשבה כאיכותית במיוחד). לאחר מכן קיבלה על עצמה את הטיפול בצמר הגז - הטיפול כלל ניקוי הצמר, שזירה וצביעה. בצמר השתמשו לסריגת סוודרים לחברים.
ב-1940 נולד בנם יואב שועלי, הבן ה-50 בקיבוץ, שלימים עזב את הקיבוץ לגבעתיים (1968) עם רעייתו טלילה ושני בניו יובל וג'וני. יואב הבן הינו צייר מקצועי בין-לאומי.
לאחר פטירתם של טלילה ויובל הכיר יואב את הגר בלום שילדה לו את דניאל.

10 שנים חייתה מינה בקיבוץ עד 1945. התנאים היו קשים מדי עבורה , ומינה החליטה לעזוב. בתחילה עבדה בחיפה בטיפול בילדים ומשם המשיכה ללימודי אחות בבית חולים בירושלים (1946), והשתלמות  מעשית בית החולים "העמק" בעפולה.
ב-1956 החלה לעבוד כאחות בבית החולים ביילנסון במחלקת הילדים, עד ליציאתה לגמלאות ב-1971, מאז היא חיה ומתגוררת ברמת-גן.

בהיותו בן חמישים הוא עבר מהעבודה בחקלאות  לעבודה במסגרייה כחרט מתכת. למרות כך "החבר'ה" מ"המספוא" דאגו לשמור עבורו חלקה קטנה של תלתן לקציר ידני וכך נשאר שמואל מחובר לעבודת האדמה שכה אהב.
  מסוף שנות ה- 40 עד למחצית שנות ה- 50 הקיבוץ המשיך לקלוט קבוצות עולים. בתוך כך  גם הבנים שבגרו חזרו למשק  אחרי שירותם הצבאי וכך עלה  מספר החברים ל - 400 .
הצעירים החליפו את דור המייסדים והחלו להוביל את הקיבוץ בדרך בה הובילו. מקומו של שמואל כמקומם של וותיקים אחרים נסוג  מעט אחורה. עם זה, שמואל נמשך לצעירים הללו והם השיבו לו  אהבה.
 אולי היה זה הלהט המרכסיסטי שעדיין פיעם בו שמשך אליו  את הצעירים  אשר ביקשו לשמוע מפיו על "מקום האדם בחברה", מעין שריד נוסטלגי מתקופה קודמת שהייתה אקטואלית בשנים הראשונות ההן של ראשית המאה העשרים. וכך ביישבם יחד הם  נהנו "ללוש" איתו פעם אחר פעם  את התיאוריות של קרל מרכס כאילו עדיין לא שקעה לה "שמש העמים".
שמואל שועלי  התגורר ועבד בקיבוץ  עד אחרית ימיו. הוא נפטר  ב-2 למרץ 1988 בביתו שבעין שמר, ונקבר בחורשת האיקליפטוסים לצד חבריו החלוצים גיבורי התהילה.